אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו רגילים להיות ביחד. לכל אחד יש את המקום שלו, התפקידים שלו… יש משהו בשגרה שמאפשר לנו נוחות, רגיעה וזרימה. וגם אם לא, אז לפחות זה מוכר וידוע.
תמיד הפחד הוא שמשהו ישתנה.
בדרך כלל אנחנו מעדיפים לא לזוז, לא להפר את מה שהשגנו בעמל רב.
אני דווקא אוהבת לאתגר את מה שיש, כדי להגיע לשיאים חדשים.
אז אחרי הרבה שנים של מסעות משפחתיים עם הילדים ואחרי שהתנסנו במסעות משמעותיים לבד, עכשיו יצאנו ביחד.
מסתבר שהיקום לא בחר להקל עלינו את המסע, באתונה התקלקל המטוס שהיינו אמורים להמריא איתו לארהב ואחרי 4 שעות המתנה, הורידו אותנו לחכות יום שלם באתונה לטיסה נוספת - כך שהדרך לקחה 3 ימים 🫢.
בשדה התעופה בניו יורק - מעבר לזה שהוא מריח כמו סטקייה כי מוכרים בעיקר בשר בכל מקום. גם כבר אין עם מי לדבר הכל דורש שימוש בטכנולוגיה כדי להזמין משהו לאכול והאינטרנט שלנו לא התחבר🙄.
הדרך מגואטמלה סיטי ל אנטיגואה היתה חסומה לזמן ארוך לעבודות בכביש…
ואז מרגישה ממש רע….
כל הסימנים מראים שהדרך ארוכה ומאתגרת.
אנטיגואה עיר מהממת
באנטיגואה אנחנו מנסים להבין מה בא לנו לעשות, אני עדיין מרגישה ממש רע. חום צמרמורות ובחילה… אולי זו המחלה הזאת שכולם מדברים עליה - אבל מבחינתי זה ממש לא משנה.
לטפס על הרי געש במצבי זה לא יקרה לצערי, מנסים להסתנכרן אבל זה לא פשוט, כל אחד מאיתנו אוהב משהו אחר, יש לו קצב שונה … דורש מאיתנו הרבה הקשבה וביטוי של הצרכים.
לדבר לתת מקום פשוט להיות בלב פתוח❤️
מסתבר שכשיוצאים לדרכים זו הזדמנות להתאמה מחדש וחיבור של הלבבות.
החלטנו לצאת להרים, לחוות את הארץ את הנופים ולפגוש מקומיים.
לקחנו נהג חמוד בשם מנואל ויצאנו לדרך. הסתובבנו בשוק מקומי בסאן פרנציסקו דל אלטו.
ישנו בחוות מקומיות.
ביקרנו בכפרים של המאיה.
זה היה מסע מהמם וקשה ומרגש.
דרכים קשות, נוף עוצר נשימה ואנשים מרגשים.
התרגשתי להתחבר לנשים בהרים, בלי שפה רק דרך הלב - חיבור כייפי שמח מרנין לב - שפת הלב היא השפה הכי ברורה ופשוטה בעולם.
התרגשתי מהטבע המדהים והעוצמתי.
התרגשתי לחוות שהיגענו לגואטמלה.
לחוות תנועה איטית ועדינה של החיים - אלו החיים במיטבם🙏🏻
Yorumlar